בכל טור נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת, מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל־חַלּוֹנִי. אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה־נַּפְשִׁי כָלָתָה בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי – אל הציפור, ח.נ. ביאליק

בשנות ה-70, ה-NBA והכדורסל המקצועני היו בשפל של כל הזמנים. דעיכת השושלת הגדולה של הסלטיקס, והמעבר של כוכבים בין ה-NBA ל-ABA גרמו לאובדן עניין ב-NBA עצמה. הקריסה של ה-ABA, שהיה החלופה ההתקפית ל-NBA האפורה ונטולת הכוכבים, והתדמית של ליגה ״שחורה״ ומוכת סמים, הפכו את ה-NBA למוצר חסר משיכה, עד כדי כך שהקהל הדיר רגליו מהמגרשים ומהמקלטים. אפילו כוכבים כמו ג׳וליוס ארווינג ולו אלסינדור לא סייעו למשוך את הצופים עד שמשחקי הפלייאוף חדלו מלהיות משודרים בלייב. חובבי הכדורסל בארה״ב העבירו את תשומת ליבם לכדורסל הקולג׳ים, ולטורניר הפיינל פור שמשך רייטינג חסר תקדים. בראש הרשימה, עם רייטינג של 24.1 ניצב הגמר מ-1979 בין המישיגן סטייט ספרטנס עם הכוכב העולה ארווין ״מג׳יק״ ג׳ונסון, לבין האינדיאנה סטייט סיקאמורס, קבוצה זניחה מקולג׳ משני, שנהנתה משירותיו של הכוכב שלה, לארי בירד, שמשך אותה למאזן של 33-0 ב-1979. במשחק עצמו בירד קלע 19 נקודות (7 מ-21) אך אינדיאנה הפסידה את המשחק 75-64 להצגה של מג׳יק עם 24 נקודות, 7 ריבאונדים ו-5 אסיסטים. האם מי מאותם שצפו במשחק הזה ידעו שהיריבות הזו, בין בירד למג׳יק, לא רק תמשיך להוות את עמוד השדרה של ה-NBA בעשור הבא, אלא גם תהפוך את ה-NBA ממוצר אפור וחסר עתיד לליגה הלוהטת של הספורט האמריקני?

לארי ג׳ו בירד נולד בשנת 1956. בילדותו, הוריו עברו לעיירה פרנץ׳ לייק, אינדיאנה. בירד עצמו העיד כי ילדותו היתה ענייה מאוד, והדבר תרם למוטיבציה שלו להצטיין בכדורסל. כבר בתיכון הוא נחשב לעילוי וזכה במלגה לאוניברסיטת בלומינגטון, אינדיאנה, אך המעבר לעיר היה יותר מדי קשה בשביל בירד והוא חזר לפרנץ׳ לייק ועבד בעיירה במשך שנה כדי לממן לימודים באינדיאנה סטייט קולג׳. יחד עם בירד, קבוצת הכדורסל של הקולג׳, הסיקאמורז, רשמו מאזן של 81-13, כולל ההעפלה ההיסטורית לגמר טורניר הNCAA ב1979. למעשה את שנתו האחרונה בקולג׳ עשה בירד לאחר שנבחר בדראפט של 1978 על ידי הבוסטון סלטיקס, אולם העדיף להשלים את לימודיו בקולג׳, כשהוא רושם את ההצלחה המדהימה בטורניר המארצ׳ מדנס, ומעלה את ערכו כל כך שהסלטיקס נאלצו להחתים אותו על חוזה של 3.25 מליון דולר לחמש שנים ובכך להפוך את בירד לרוקי היקר בהיסטוריה עד אז, מחשש שיגש שוב לדראפט של 1979. המהלך גרם לליגה לשנות את החוקים ולאסור על קבוצות להחתים שחקני קולג׳ פעילים, מהלך שזכה לכינוי ״חוק בירד״, ולא בפעם האחרונה. על הדרך סיים בירד תואר ראשון בחינוך גופני ונבחר לשחקן השנה בקולג׳ים לשנת 1979.

עוף, גוזל

כל דיון על לארי בירד חייב להתחיל (ולפעמים להסתיים) בפירוט ההישגים שלו, במיוחד בטור הנקרא ״תורת המספרים״. אז מעבר לשלוש אליפויות במדי הסלטיקס, בירד נבחר גם לרוקי העונה ב1980, שלוש פעמים לMVP של הליגה (84-86), 12 פעם לאולסטאר וכמובן לרשימת 50 הגדולים אי פעם בהיסטוריה. ב13 שנותיו בליגה שנקטעו עקב פציעת הגב ממנה סבל כמעט לאורך כל הקריירה, הוא קלע 9.6 נקודות למשחק ב49% מהשדה; 0.9 מהשלוש ב37% ו4.4 מהקו ב88% (13 בכל הזמנים). בעונת 86-87 היה בירד לראשון שקלע מעל 50% מהשדה, 40% מהשלוש ו90% מהקו (525, 400, ו910 בהתאמה). הוא חזר על ההישג בעונה הבאה (527, 414, 916), ואחריו היו עוד 7 שהשיגו אחוזים כאלה (סטיב נאש 4 פעמים). בשנים 1981-1985, קלע בירד לפחות 20 נקודות בממוצע לעונה, וכן מסר לפחות 10 אסיסטים וקלט מעל 5 ריבאונדים. חמש העונות האלה ממקמות אותו במקום הראשון בכל הזמנים, מעל וילט צ׳מברליין ו(בינתיים) ראסל וסטברוק. הוא השיג סטריק של 71 קליעות עונשין רצופות ללא החטאה (מקום 9 בכל הזמנים), וכמובן שזכה שלוש פעמים בתחרות השלשות באולסטאר.

אבל כל זה, ועוד הרבה נתונים והישגים של הפנומן שייכים לדיון אחר, לדיון הזה כל משמעותם היא שמול הדוקטור והסיקסרס, ובעיקר מול מג׳יק והלייקרס, הסלטיקס ובירד העמידו קבוצה שהיתה קונטנדרית בכל עונה, והיתה הteam to beat באופן קבוע, שנה אחרי שנה. העובדה שמסביב לבירד היו גם פאריש, מקהייל, איינג׳ ושחקנים מעולים אחרים לא שינתה את העובדה שבירד היה הפרנצ׳ייז של הסלטיקס, והאיש שכל היריבות הזו התכנסה סביבו, וסביב הנמסיס שלו. כי אם יש משהו שהאמריקנים אוהבים, זה את הצמדים האלה, כמו מתאבקים, מתגוששים כל הדרך לפסגה. סופרמן ולות׳ר, בטמן והג׳וקר, פרייז׳ר ועלי, מייקל ג׳קסון וניתוחים פלסטיים, בירד ומג׳יק. וכמובן היכולת של שניהם להתעלות, ולהלחם, ולנצח היתה זו שליבתה את אש המאבק. אם הסלטיקס היו מרימים דגל לבן ומתקפלים מול הלייקרס, או שמא הלייקרס היו מתגלים כשואוטיים חלול מול המלחמה של הסלטיקס, כל הדוקרב הזה היה הופך לאתנחתה קומית כמו הסצינה משודדי התיבה האבודה. אבל לא, שניהם נלחמו, והמאזן, 4:3 אליפויות לטובת הלייקרס, 2:1 במפגשים ישירים בין שתי הקבוצות, תיחזק את המתח והדרמה, ומשך את הצופים שנה אחרי שנה למגרשים ולמקלטי הטלוויזיה.

אני רואה ירוק בעיניים

כמובן שזה חייב היה להיות בבוסטון סלטיקס. הירידה במעמדה של האימפריה הירוקה ששלטה ללא מתחרים בליגה מאז הקמתה ועד לשנות השבעים באה בד בבד עם שקיעתה של הליגה כולה. החזרה של הסלטיקס בהנהגת בירד להיות הteam to beat החזירה את העניין לאוהדים רבים. הסלטיקס שהיתה קבוצה WASPית, שאוהדיה, לבנים פרוטסטנטים, לא התברכו ביותר מדי אהבת אדם ופלורליזם, כמו רבים רבים במדינות הדרום והמרכז בארה״ב. ולכן, יחד עם הפריחה של הלייקרס בשוק מס׳ 2 בארה״ב היתה חשיבות לכך שההצלחה של בירד והסלטיקס תמשוך חזרה את אותו קהל שהיה הגרעין הקשה של האוהדים שנטשו את הNBA ה״שחורה״. לא כולם אהבו את המצב הזה, ואת המשתמע ממנו (שבלי הלבנים אין לNBA קיום כלכלי). שחורים רבים בבוסטון עצמה עברו לאהוד דווקא את הלייקרס כמחאה על ההצגה של הסלטיקס כקבוצה לבנה (כזכור שנותיה הגדולות של הסלטיקס היו תחת ביל ראסל), ובירד עצמו זכה ליחס אמביוולנטי מצד עמיתיו, החל בכינויים (the hick from Frenck Lake, למשל, hick אינו כינוי חיובי), המשך בהסתלבטויות על ה״מחלה הלבנה״ של בירד (white men can't jump) וכלה ביציאות כמו אייזיאה ת׳ומס שאמר על בירד ש״אם היה שחור היה ׳עוד שחקן׳״ ברומזו כי כל ההופלה מסביב לבירד היא כי מדובר בשחקן לבן במשחק השחור. בירד שמע, הפנים, והמשיך לקלוע, למסור ולנצח, בעיקר בפלייאוף.

קשה להסביר לדור שלא ידע את האייטיז מה היה אופיו של הפלייאוף. באותן שנים, שהיו מדברים על ״ההגנה בפלייאוף״ לא התכוונו למערכים מיוחדים או איכות השחקנים, אלא למכות. בימים ההם אין פלייגרנט בNBA, שומר הישר בעיניו יעשה. דין נגיעה ביד ודין בעיטה בגב, דין אחד להם. הקבוצות שנלחמו על האליפות נהגו להוריד את הכפפות, אם היו כאלה ולעבור ממה שנחשב אז להגנה ״ספורטיבית״ לקונג פו נקי. במצב הזה, להיות ״קלאץ׳ בפלייאוף״ זה לא רק קור רוח, מזל ויכולת, אלא גם לתפקד בקור רוח, ולהפגין יכולת, בזמן שהצד השני מנסה לעקור לך את הטחול דרך האף. בירד, תמיד איש הצווארון הכחול בן מעמד העובדים לא בחל בלשלוח ידיים, גם אם הצד השני היה מג׳יק, או דוקטור ג׳יי. היכולת פלוס הגישה הביאה אותו למיטבו בפלייאוף. למשל ב86, בירד נמנע משתיית בירה כל הפלייאוף, ואת משחק 6 מול הרוקטס חתם בירד עם 29 נקודות, 11 ריבאונדים, 12 אסיסטים, וזכה בתואר הMVP של סדרת הגמר בפעם השניה. בעונה הבאה, מול דטרויט, בירד רשם את המהלך ההגנתי המפורסם ביותר שלו, חטיפה של הכדור מאייזיאה ת׳ומס ומסירה לסל ניצחון. בעונה הבאה, מול ההוקס בחצי גמר המזרח, קלע בירד 20 נקודות ברבע האחרון, עם 9 קליעות מ10, והכריע את המשחק והסדרה. אין ספק שבירד בפלייאוף היה ההצגה הטובה ביותר בעיר, אלא אם העיר היא לוס אנג׳לס.

אני מרשה לעצמי להעיד על עיסתי, ולומר שהשתדלתי עד עכשיו לבצע סוג של אפליה מתקנת בטור הזה לטובת הספורטאים השחורים, כי מה לעשות, הם ה״גזע העליון״ בכל מה שנוגע להרבה ענפי ספורט. עם זאת, בדו קרב מג׳יק-בירד, הבמה ניתנה לבירד. ולמה? מג׳יק היה פנומן, אירוע חד-פעמי. perfect storm, שניצל את היכולות שלו עד תום. בירד לא היה אלגנטי כמג׳יק, הוא לא היה מרחף, הוא היה חוטב עצים ושואב מים שבניגוד למג׳יק, אצלו הגנטיקה היתה בעוכריו. אז הוא הוציא ממה שהטבע חנן אותו קריירה שנתנה למג׳יק פייט ראש בראש. הוא כיפר עם מלחמה ומאבק על חוסר היכולת לנתר, הוא שיחק למרות כאבים בגב ובקרסוליים. הוא היה נלחם על מקומו בצבע, ואז לוקח את הכדור החוצה להרוג אותך מהשלוש. ובכלל, היכולת שלו לדייק מהקו ומהשלוש הקדימה את זמנה. השחקנים היום שעובדים על שלשות ומשיכת עבירות בחדירה כולם כולם תלמידיו של בירד. הוא לא שיחק בניו יורק, לוס אנג׳לס, שיקגו אלא בבוסטון הקטנה, על הקרשים של הבוסטון גארדן הישן. אלא שבניגוד לקבוצות מהשווקים הגדולים, השוק של בירד היה כל אמריקה. בעוד מג׳יק כבש את הוליווד, וכיכב בפרסומות, סרטים, טלוויזיה וכמובן על המגרש, בירד היה האיש של הeveryday man. הסיוט האמריקני, החמצן שבעבע בעורקי הברזל של הrust belt, השחקן שהשאיר חתיכות מעצמו על הפרקט בכל משחק, והאיש שהציל את הNBA.

מספר חזק: סקוטי פיפן

מי היה האדם השני על הירח? הראשון היה ניל ארמסטרונג. כולם זוכרים. מי היה השני? הם ישבו באותה חללית, נחתו באותה שניה על הירח, אחד יצא ראשון, וזהו. השני יזכר לעד כסגן של בר-כוכבא. כלומר לא יזכר, כי לא זוכרים את הסגן של בר כוכבא. יש גבול ליכולת הזכרון האנושית. זוכרים את המנהיגים, לא את שרי הצבא. את המצביאים, לא את הגנרלים שלהם. את הממציאים, לא את מי שעיצב להם את המוצר. את המנכ״לים, לא את מי שפיתח את המוצרים בפועל. את הסולנים, לא את הבסיסט שכתב את כל השירים. את החלוצים, לא את הקשר השמאלי. אין הרבה ברירה, יש כל כך הרבה לזכור. אז זוכרים את אלה שתופסים את הכותרות, שעושים את הרושם, שנותנים את המצגת, שמופיעים על המטבעות. את ניל ארמסטרונג זוכרים. את מי שהיה איתו בחללית? לא ממש. אבל את סקוטי פיפן זוכרים, אלא שזוכרים אותו בתור הסגן של אלוהים. לא מטאפורית, בפועל. הסגן של אלוהים.

והאמת, שקשה שלא להצטער בשביל פיפן. בכל קבוצה אחרת הוא היה הופך לכוכב, לפרנצ׳ייז, למוציא ומביא. בבולס? הוא היה פרנצ׳ייס, הוא היה כוכב, אבל מס׳ 2. בכל קבוצה אחרת הוא היה מס׳ אחד. עם 0 אליפויות ולא 6, אבל מס׳ אחד. אבל האם באמת פיפן היה יצוק מהחומרים של הבעלבית של הקבוצה? מי שראה אותו מנסה להסביר איך הוא, בשבע שנותיו בבולס, עם שש טבעות, שבע אולסטארים, מקום שביעי בהיסטוריה בחטיפות, מרוויח בשיאו בבולס פחות משלושה מליון דולר לעונה, מבין שהאיש אמנם ניחן בכשרון, ביכולת, בנתונים חבל על הזמן, אבל האופי? איך אפשר להגיד שמישהו שמעדיף לעשות ניתוח ברגל על תחילת העונה כדי לא להרוס לעצמו את חופשת הקיץ ולהפסיד חצי עונה, ואחרי זה לעשות דווקא ולא לחזור כי הוא מבועס על המשכורת שלו? אצלנו אומרים שמנהיגות לוקחים ולא מקבלים. אז פיפן לא לקח, והאמת גם לא היה מקבל. הסיבה? מי שנמצא במקום השלישי בחטיפות בכל הזמנים.

אז נכון, ג׳ורדן בלי פיפן לא לקח כלום. שבע עונות העביר ג׳ורדן בבולס בלי לראות אליפות. ארבע מהן ללא פיפן (וללא הוראס גרנט. ושש ללא פיל ג׳קסון). שבר שיאים, ריחף על הסלים, עשה הכל, חוץ מאליפות. כשהגיע פיפן, היה לג׳ורדן מישהו שיתן לו גב, שיוכל לקחת הרבה מהמטלות שנפלו על ג׳ורדן ולתת למייקל לעשות את מה שהוא יודע. ב1990 הגיעו הבולס קרוב קרוב, אבל הסגן של אלוהים חטף מיגרנה, ואלוהים גילה שבלי הסגן שלו, הוא לא יכול. ב1994, אחרי שלוש אליפויות, נשאר הסגן לבד, והיתה זו ההזדמנות להראות לעולם שהוא יכול גם בלי ג׳ורדן. הוא לא יכל. עם ג׳ורדן בכושר? עוד שלוש אליפויות. בלי ג׳ורדן ברוקטס ובבלייזרס? קדחת. אבל את זה כולם יודעים. מה באמת עבר לו, לפיפן בראש, זו השאלה. האם הוא היה מאלה שיכולים אבל לא רוצים, לא יכולים אבל רוצים, או משהו אחר? כל קבוצה גדולה חייבת את המספר שתיים ליד המספר אחד. ויש קאדר שלם של ״מספרי שתיים״ שהצטיינו בלעשות את המספר אחד שלהם גדול, וביחד לקחת אליפויות מלאות אושר וסיפוק. פיפן? לא נראה שאושר וסיפוק היו הסיפור שלו. האם בקונסטלציה אחרת, לא בבולס, היה פיפן מצליח לקחת אליפות? ייתכן, צריך לזכור שאם פיפן לא בבולס, אז לג׳ורדן אין את פיפן, משמע הכל פתוח. אבל איכשהו אני בספק. פיפן הוא יותר מדי מספר שתיים.

וכמו כן, באז אלדרין.

ואף על פי כן, לא היה כמו מייקל? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות, בטור הבא: שלושים וארבע, לא מה שחשבתם.